פסק-דין בתיק ע"א 1398-09

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כבוד השופטת ח.ווינבאום וולצקי) שענינו פגיעה גופנית קשה במערער שלא היה בריא בנפשו, ותביעה לפיצויים אשר נבעה הימנה.

בבית משפט קמא הוכח כי המערער יליד שנת 1960 התאכסן לילה אחד במלון בתל-אביב ביום 8.12.93 ונדרש לפנות חדרו למחרת עד השעה 11.00. מאחר שסירב לעשות כן הוזמנה המשטרה, אך המערער התנגד לפינוי מן המלון ולכוונת השוטרים שנקראו על ידי מנהל המלון להוציאו מן המקום. בעקבות התנגדותו של המערער הוזעקו שני שוטרים נוספים. בינתיים נכבל המערער באזיקים בידיו, הוצא מן המלון תוך התנגדות מצדו והוסע למשטרה.

התנהגותו של המערער היתה כל העת בלתי מובנת ובמשטרה אף עלתה ההשערה כי המערער חולה בנפשו. הוא הועבר לבית החולים אברבנאל , הוחזר לבית החולים איכילוב בשל חבלות בגופו וטופל שם במחלקה הכירורגית ולאחר מכן במחלקה לטיפול נמרץ. נתגלו פגיעות קשות בכל חלקי גופו, אשר נגרמו ככל הנראה בחלקן על ידי השוטרים שטיפלו בהוצאתו מן המלון. אלו העידו כי המערער תקף אותם מידי פעם, במלון ובעת הסעתו, וכי הפגיעות בו נובעות גם מהתנגדותו לשוטרים וכנראה גם מפגיעות עצמיות.

התביעה הוגשה בעת שחלפו מספר שנים מהארוע קרוב לסיומה של תקופת ההתישנות. המערער אושפז מחדש בבית החולים אברבאנל ושם נקבעה בחוות הדעת כי המדובר בחולה סכיזופרניה עם קווים פרנואידיים.

תביעת הפיצויים שהוגשה על ידי המערער ענינה תשלום פיצויים עקב התביעות הגופניות הקשות בו לטענתו.

בתביעה הועלתה טענת המערער כי מצבו הנפשי והגופני נגרם עקב הפגיעות הגופניות של השוטרים. טענת המשיבים היתה כי מצבו הנוכחי של המערער, שאינו עובד יותר ונזקק לעזרת אמו ואחותו ומשכך אינו מסוגל לעבוד ולפרנס את עצמו, נובע ממחלת הסכיזופרניה ממנה סבל עוד לפני מעצרו על ידי המשטרה, וזו באה לידי ביטוי גם בהתנהגותו במלון אשר במסגרתה סירב לקבל את דרישת מנהל המלון לפנות את חדרו.

בית משפט קמא קבע כי השוטרים נקטו אלימות רבה במהלך כל מסכת האירועים, ממעצרו בבית המלון ועד אישפוזו בבית החולים איכילוב ביום המחרת.

בית המשפט אמנם קיבל את טענת המשיבים כי המערער ניסה להתחמק ממעצרו ואף התעמת פיזית עם השוטרים, אולם קבע כי היה צריך להיות ברור לשוטרים כי המדובר באדם עם בעיה נפשית.

המערער אמנם נקט באלימות כלפי השוטרים, אולם מאידך גיסא לא גרמה התנהגותו של המערער לשוטרים פגיעות גופניות שהצריכו טיפול רפואי, לא היה בהתנגדותו של המערער משום גרימת חבלה של ממש, אלא בעיקר נסיון לסלק את השוטרים מעל פניו.

השוטרים אמנם נאלצו לנקוט באלימות מסויימת כלפי המתלונן, אולם משהוזמנה תגבורת של שוטרים, לא היה צורך לנקוט באלימות מעבר לכבילת ידיו של המתלונן וניתן היה לבצע זאת מבלי להכות את המתלונן כדי להכניעו. גם השוואה גופנית של השוטרים עם המערער שהוא בעל מבנה גוף צנום ועדין הצביעה על כך כי השוטרים הפעילו כוח מופרז . על השוטרים היה להבין את פשר התנגדותו של המתלונן שהיתה מוזרה. עצם הסירוב לעזוב את המלון לא הצדיק את אופי הצעדים שננקטו.

בית המשפט ציין כי מתוך התנהגותו של המערער צריכות היו להידלק נורות אדומות בתובנת השוטרים לפיהן אין המתלונן שולט במעשיו , וכי אלימות נוספת לא תועיל כדי להרגיעו.

אף כי אחד מן השוטרים שחקר את המערער במשטרה  העלה את החשד כי המתלונן סובל מבעיה נפשית לא טרחו השוטרים להעמיד את הרופא בביח איכילוב על עובדה זו.

מדברי בית משפט קמא עולה הרושם כי לבם של השוטרים היה גס במצבו של המערער, ומה גם כאשר העילה למעצרו היתה רצונו של המערער לדחות בשעה את יציאתו מהמלון. זאת, ותו לא.

בית המשפט דחה את טענת ההגנה של המשיבים שעינינה בכך שהשוטרים אינם פסיכאטרים וכי לא היו אמורים להבין מה שכל בר דעת היה מבין בנסיבות הענין והוא שהמערער נמצא במצב נפשי קשה ואינו שולט על התנהגותו.

פרקליטתו של המתלונן טענה בבית משפט קמא כי המשיבים ביצעו במערער עוולת תקיפה, רשלנות והיפר חובה חקוקה. באת כוח המדינה טענה לעומת זאת כי המדובר בנושאי משרה ציבורית ששגו בהפעלת שיקול דעת ובעטיה של זו אין להטיל אחריות גורפת על נושאי משרות אלו. בענין זה הסתמכה על ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. יצחק לוי פדי מח 3 , 45, 81  וע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פדי נח 2948.

בית המשפט לא קיבל את טענת המדינה בהפנותו לרעא 1678/01 מדינת ישראל נ. משה וייס פדי נח 5 167, 180.

לדעת בית המשפט המדינה באמצעות שוטריה חבה חובת זהירות כלפי המערער וחובה זו הופרה. השוטרים חרגו מכל רמת התנהגות סבירה בנסיבות בהן המערער היה כבר אזוק ולא היה מקום להוסיף ולנקוט אלימות ובודאי לא כזאת שתביא לפגיעות הפנימיות שנתגלו במערער. במילים אחרות, השוטרים התרשלו התרשלות חמורה בהפעלת שיקול הדעת ובהתנהגותם.

מן הראיות עלה כי גם לפני האירועים היה המערער בטיפול המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ביפו ואף פנה לבית החולים איכילוב. כבר בשנת 1990 הפסיק לעבוד ודיווח על קשיי ריכוז ותפקוד בגלל ריבים עם שכנים. דר סימוביץ שטיפל בו סבר כי המערער סובל מסכיזופרניה פרנואידית.

המערער מצדו לא היה מוכן לקבל טיפול תרופתי שכנראה היה חיוני במצבו. לפי חוות דעת שהוגשה לבית המשפט ציין פרופ' עמיחי לוי, שהעיד מטעם המערער, כי הארועים נשוא התביעה נחוו על ידי המערער כאיום מוות ויצרו לחץ נפשי קשה שהביא להחמרה במחלתו הנ"ל.